הסיפור של טלי
טלי היא לא רק אחייניתי. היא אמרה לי פעם שאנחנו חולקות נשמה, וזה בדיוק זה. התיידדתי עם אביה של טלי כשהייתי בן 15 ובסופו של דבר התחתנתי עם אחיו. כשאני מסתכלת אחורה על תמונות משפחתיות, מגיל צעיר, טלי תמיד החזיקה את ידה בשלי, או על רגלי. היינו מחוברים פיזית, רגשית ורוחנית. טלי הייתה פעוטה עדינה וגדלה לילדה אמיצה, גלויה ומקסימה. כשהייתה בת 13, היא התקשרה מקיבוץ ליד הגבול הירדני במהלך טיול כיתתי וסיפרה על האימה שחוותה זה עתה - שחברתה הטובה ביותר ושכנתה מינקות נורתה ונפלה עליה, ואמרה לה, "טלי, אני מתה". היא תיארה את שש חברותיה האחרות שנורו למוות על ידי השומרים בגבול הירדני, וידעתי שהחיים לעולם לא יהיו אותו הדבר עבור אף אחת מאיתנו. טלי עשתה כמה נסיעות כדי לבלות איתי זמן בניו יורק, ודיברנו ודיברנו, אבל לא היה טיפול בטראומה שידעתי אז.
היא טיפלה בבני עמי כשהיה פעוט ופעם אחת לקחה אותו לקניות עם כרטיס האשראי שלי - וללא הגבלה מפורשת - וקנתה לו בגדים בשווי 900 דולר. היא פינקה אותו ועד יום מותה סירבה לחשוף כמה עוגיות שוקולד צ'יפס נתנה לו לארוחת בוקר כל יום. כשהייתה טלי צעירה, שיחקתי איתה בשדות של פרחי בר אדומים וצהובים. עמי וטלי היו מטיילים במושב ויום אחד הביאו לי ורד שייבשתי ועדיין יש לי. טלי מעולם לא התביישה לומר לי מה היא חושבת ישירות. מעולם לא. כולל הצעת עצות הורות לשני בניי, עמי ומישה, עוד לפני שהיו לה ילדים משלה. גם היא צדקה.
טלי גדלה והפכה למבוגרת מצחיקה בצורה יוצאת דופן, תמיד מוכנה לגעור - ואז היינו פורצות בצחוק. היא שמה אותי במקום ואמרה לאנשים את מה שהם צריכים לשמוע. באופן ישיר. היא אמרה שזו הדרך היחידה שאנשים יבינו. היא הייתה כיפית, מצחיקה בצורה קורעת מצחוק, ושום נושא לא היה מחוץ לתחום. כלומר, ממש לא. טלי ואני תמיד האמנו שאנחנו מטיילים יחד בזמן, ולמרות שהריפוי שעשינו לא הציל את חייה הפיזיים, הוא השלים עבורנו מעגל. מעגל עתיק - מחוסר היכולת שלי להגן עליה פעם אחת, לתמיד להיות המגן שלה בזמן שהיא שקטה, ועד להרמתה כדי שתוכל לעמוד ולבקש את מה שהיא צריכה הפעם.
כאשר נשמתי היקרה גילתה שיש לה סרטן שכבר שלח גרורות, עבדנו כל יום במדיטציה ובריפוי פצעים רגשיים שלדעתה גרמו לה לחלות. הטראומה הבלתי פתורה מהירי, אובדן חבריה והאשמה צצו. הפעם, מצוידים באימונים, עשינו כל שביכולתנו כדי לרפא אותה רגשית ופיזית בזמן שקיבלה טיפול שנועד להאריך את חייה. לאחר שנה, היא הייתה כמעט נקייה לחלוטין מסרטן, וחגגנו את חייה ואת עתידה. עד שזה חזר - והשנה שלאחר מכן הייתה הכואבת ביותר בחיי משפחתנו, כשצפינו בה מתמודדת עם כאבה ומתכוננת לעזוב את הוריה האהובים, אחותה, ויותר מכל, את ילדיה.
כאשר התרחשו הזוועות של ה־7 באוקטובר, היא הביטה בי ואמרה:
״כולם יחוו טראומה, ויהיה לנו עם שלם בטראומה — והם יהיו כמוני.״
היא האמינה שהטראומה שלה גרמה למחלתה.
״איך המדינה תשרוד את זה?״
באותו רגע ידעתי שאפתח מרכז לכבודה — לכבוד מסעה על פני האדמה ומסעה חזרה הביתה — ושיהיה זה על האדמה שבה החל המחזור שלנו לפני זמן רב כל כך. אמרתי לה שאקרא לו מרכז טלי, והיא הנהנה בהבנה עמוקה. היא אמרה שתעזור לי מן השמיים, ושניצור מרכז המבוסס על עבודת ריפוי, שחרור טראומה וטיפול בשיחה — אותם דברים שריפאו את גופה בשנה הראשונה ואת נשמתה לפני שיצאה למסע אל האור.
טלי מותירה אחריה את הוריה המסורים, משה ואביבה, את אחותה האוהבת מורן, את חברתה הטובה ובת דודתה אושרת, ואת ילדיה היקרים — נועם, לינור ושירה — תכשיטי הכתר שלה.
״שרי״, קראה לא פעם, ״למה אני כל הזמן רואה תמונות של כתרים ומפתחות?״
אלוהים רוצה שתפתחי את הכתר שלך, טלי, כדי שיוכל לדבר איתך ולהחזיק אותך קרוב אליו. היא התנגדה, אך לבסוף החלה לדבר עם אלוהים שוב.
טלי מותירה אחריה גם משפחה מופלאה, מלאה בדודיה האהובים — ששון ואהרון, אבי ורפי — ובדודתה אהובה. היא משאירה אחריה משפחה גדולה, אשר נפלה בחלקי הזכות הגדולה להיות חלק ממנה. ולבסוף, טלי מותירה מורשת של תקווה לכל הבאים לגני טלי — מקום של ריפוי לגוף, לנפש ולתודעה, דרך ידיהם וליבותיהם העדינות של למעלה מארבעים מרפאים ומטפלים.
